האם צום לסירוגין פוגע בתהליכי בניית חלבונים?

אחד החששות העיקריים מביצוע של צום לסירוגין הוא החשש מכך שלא תהיה תמיכה חלבונית מספקת. נאספו לא מעט מחקרים על מתאמנים או אוכלוסייה מזדקנת שהראו כי כדי לקבל את תהליכי הבנייה המיטביים ביותר רצוי שתהיה צריכה של מספר מנות בינוניות עד גדולות (20-40 גר' במנה) בכל מספר שעות (3-5 שעות). גישות אחרות של מנות קטנות (10 גר') בדחיפות גבוהה (כל שעה – שעה וחצי) או מנות גדולות מאוד בדחיפות קטנה (כל 6 שעות), הראו תוצאות של תהליכי בנייה, אך לא מקסימליים ביחס לרצוי. מכיוון שצום לסירוגין תומן בחובו תקופות זמן ארוכות ללא צריכת חלבון, על פניו נראה שיש מקום לחשש. חשוב לציין כי מחקרים כאלו בדקו צריכת חלבון מיידית (אקוטית) ולא בדקו את הנושא לאורך תקופה של מספר שבועות. המשמעות היא שלא ניתן להסיק מה יקרה בטווח זמן ארוך (כרוני) כאשר תהיה צריכה של חלבון בכל אחד מהסגנונות שרשמתי.

מחקר חדש מהמעבדה של ואן לון שיצא לאחרונה ניסה לבדוק את הנושא של צום לסירוגין בסגנון של 8/16 ביחס לאכילה של 12/12 בתחום של תהליכי בניה של חלבונים. המחקר לא עסק באוכלוסייה מתאמנת, ולכן לא ניתן להסיק ממנו לאוכלוסייה זאת. למחקר נלקחו 18 נבדקים בגיל ממוצע של 46 ובעודף משקל / השמנה (ממוצע BMI היה 30). המחקר היה מוצלב ולכן כל המשתתפים בסופו של דבר עשו את 2 סגנונות הדיאטה – גם צום לסירוגין 8/16 (10:00-18:00) וגם אכילה רגילה של 12/12 (08:00-20:00). ב-2 סגנונות התזונה הם קיבלו אותה כמות חלבון יומית – 1 גר' לק"ג גוף שאמור להספיק למי שלא מתאמן. כמו כן, הם קיבלו את הארוחות היומיות שלהם מהחוקרים ולכן לא היה אמור להיות שוני בכמות האנרגיה שנצרכה בין 2 הקבוצות. 2 הקבוצות היו אמורות להיות פעילות באותה צורה. כל דיאטה נעשתה למשך 10 ימים. כדי לבדוק את הנושא של תהליכי הבנייה השתמשו בגישת המים כפולי הסימון ומדידות של רוק, דם וביופסיות שריר. כמו כן, מדדו להם מדידות שונות בתחום הסוכר והרכב הגוף על ידי DEXA.

התוצאות הראו כי לא היה שוני בתהליכי הבנייה של החלבונים בין 2 הדיאטות. במעקב אחר רמות הסוכר שבוצעו, התקבלה הטבה משמעותית יותר בגישת הצום לסירוגין ביחס לאכילה "רגילה". לא מפתיע, אך ב-2 הדיאטות הייתה ירידה במשקל ב-10 הימים של הדיאטה, אך ללא שוני סטטיסטי בין הקבוצות למרות פער קטן לטובת הצום לסירוגין (1.6 לעומת 1 ק"ג). מצד שני, וזה פחות מעודד – הייתה ירידה גדולה יותר במסת גוף רזה (כל מה שלא שומן – נ.פ) בצום לסירוגין (1 ק"ג ביחס ל-0.2 ק"ג).

מסקנות החוקרים היו שמצד אחד לא היה שוני בתהליכי הבנייה של חלבונים בין הדיאטות השונות. מצד שני, שיש צורך לבדוק איך לא תיווצר ירידה במסת גוף רזה. להערכתי, שילוב של אימוני התנגדות ויותר צריכת חלבון יעזרו כאן, אך יש צורך לבדוק זאת מחקרית. נקודה אחרונה שהחוקרים הדגישו היא לגבי השפעה טובה יותר של צום לסירוגין בתחום בקרת הסוכר היומית שלטענתם נבעה גם מדחיית ארוחת הבוקר והקדמת ארוחת הערב.  

האם יותר חלבון בתזונה ייתן יותר מסת שריר?

מסת השריר מהווה כ-40% ממשקל של אדם בוגר. עם העלייה בגיל אנחנו מתחילים לאבד ממסת השריר שלנו, כאשר בגיל המאוחר האיבוד מתעצם. כאשר אדם רוצה לשמר או להעלות את מסת השריר שלו – לרוב יומלץ לו לצרוך יותר חלבון בתזונה. הסיבה העיקרית להמלצה זאת היא שהשריר מכיל חלבונים הרלוונטיים לכיווצו ולפעילותו התקינה, ולכן המחשבה היא שאם יהיו יותר חלבונים מתכווצים השריר גם יוכל להתכווץ טוב (יוביל ליותר כוח – נ.פ) וגם יגדל. האם צריכת יותר חלבון באמת תיתן יותר גדילה של מסת שריר? על שאלה זאת מנסה לענות מטה אנליזה שפורסמה ב-2020 בז'ורנל סקירות בתזונה.

למטה אנליזה נלקחו מאמרים שעמדו במספר קריטריונים – אוכלוסייה בריאה, תיסוף של חלבון לפחות ל-2 שבועות ומעלה, התיסוף של החלבון הושווה לפלסבו או ללא תיסוף, מדדו בסוף המחקרים הרכב גוף והכי חשוב שהיה מדובר במחקרים קליניים מבוקרים. הרכב גוף נמדד בחלוקה למסת גוף רזה ומסת שומן. מסת גוף רזה היא כל חלקי הגוף שלא מכילים שומן ולרוב יש מתאם בינה לבין מסת השריר (אם היא עולה => מסת השריר עולה).

בקריטריונים עמדו 44 מחקרים (לא מעט! – נ.פ). במחקר חיפשו מספר דברים – האם יש קשר מנה-תגובה לצריכת החלבון, כלומר יותר חלבון => יותר עליה במסת גוף רזה. הדבר נבדק ב-2 תנאים – ללא אימוני התנגדות ועם אימוני התנגדות. המשמעות היא שהם חיפשו האם התיסוף בחלבון דורש גם אימוני התנגדות לטובת העלייה משמעותית יותר במסת הגוף הרזה. מה שראו זה שתוספת של חלבון מובילה לעליה במסת גוף רזה – עם ובלי אימוני התנגדות.

כמו כן נצפה קשר מנה-תגובה שכאשר צרכו יותר חלבון מ-0.5 גר' לק"ג גוף (שזה הרבה פחות מה-DRI של 0.8 הרצוי) ועד 3.5 גר' לק"ג גוף – הייתה עליה מקבילה של מסת גוף רזה ככול שהיה יותר חלבון בתפריט. אחרי 1.3 גר' לק"ג גוף הייתה ירידה בקצב העלייה במסת הגוף הרזה ככול שנוסף יותר חלבון. שילוב אימוני התנגדות מנע חלקית את הירידה בקצב. אימוני התנגדות גרמו לעליה קצת יותר גדולה במסת הגוף הרזה מעבר ל-1.3 גר' לק"ג גוף ליום. המשמעות היא שאימונים אלו גרמו לאפקט אדטיבי (שילובם מעלה טיפה – נ.פ) אך לא סינרגיסטי (שילובם מעלה בצורה משמעותית – נ.פ).

למי שמחפש מהו האפקט שראו אז כל תוספת של 0.1 גר' לק"ג גוף מעל 0.5 גר' לק"ג ליום, גרמה לעליה ממוצעת של 0.39 ק"ג במסת גוף רזה עד הגעה ל-1.3 גר' לק"ג ליום. מעל 1.3 גר' לק"ג גוף התוספת למסת הגוף הרזה קטנה ל-0.12 ק"ג בלבד. ניתן להבין שכל שינוי קטן בחלבון למי שצורך מעט מידי ממנו ייתן אפקט גדול יותר. זהו מסר חשוב למי שמזדקן או מתקשה לצרוך מזון – כל תוספת חלבון משנה! חשוב לציין כי המאמר לא  הכליל בתוכו ספורטאים, אלא אוכלוסייה כללית, ולכן כאשר מסתכלים על האוכלוסייה הכללית ניתן לקחת בחשבון כי יתכן שישנם מי ש-0.8 גר' לק"ג גוף אצלם לפי ההמלצות כיום יהיה מעט מידי. יתכן שיש צורך להעלות את הצריכה ל-1.2-1.3 גר' לק"ג גוף לאוכלוסיות מסוימות. ההתייחסות כאן היא בעיקר לאוכלוסייה המזדקנת וזאת כדי למנוע אצלם סרקופניה (איבוד ממסת השריר בגיל המאוחר).

כמובן שיש צורך במחקרים נוספים על מנת לקבל תמונה מלאה יותר אצל ספורטאים או אתלטים המתאמנים במודלים של אימונים שונים. כמו כן, כאשר נברתי קצת במחקרים יצא לי לראות שמה שהוכלל בתחום של אימוני התנגדות היה מי שעשו בין 0-6 אימונים בשבוע, אך לא היה פירוט של מה נעשה באימונים. ישנה רלוונטיות גדולה למה נעשה באימון כדי להסיק מסקנות על אימוני התנגדות. אימוני התנגדות יכולים לנוע בין אימוני משקל גוף / רצועות / גומיות כושר וכו' שיתנו שינוי במסת גוף רזה, אך לא גדול, עד אימונים בעצימות גבוהה מול משקלי עבודה כבדים שיכולים כנראה להוביל לשינויים גדולים יותר במסת הגוף הרזה. לכן, כדי להסיק שאימוני התנגדות תורמים מעט לעליה במסת גוף רזה יהיה צורך לעשות סטנדרטיזציה של המחקרים או ולרבד אותם לפי כמות הפעמים השבועית וגם עצימות האימון שהתבצעה.  

חלבון מי גבינה מול חלבון חיטה – מי ינצח בבניית חלבונים בשרירים?

בשנים האחרונות ישנו חיפוש אחר חלבונים אלטרנטיביים לחלבונים מהחי. מכיוון שחלבונים מהצומח נחשבים לפחות איכותיים מבחינת ערך ביולוגי, המחקר בתחום צריכתו מנסה למצוא מניפולציות שיהפכו אותו ליותר איכותי. חשוב לציין כי ערך ביולוגי משווה בין חלבון שנחשב לבעל איכות גבוהה (ביצה לדוגמה) לחלבונים אחרים בהתחשב בריכוזי חומצות האמינו השונות ובעיקרם חומצות האמינו החיוניות. במידה ויש כמות נמוכה של חומצה אמינית חיונית זאת או אחרת בהשוואה לחלבון האיכותי – החלבון יחשב בעל ערך ביולוגי נמוך יותר.

במעבדה של החוקר לוק ואן לון רצים ניסויים מרובים בחיפוש אחר חלבונים אלטרנטיביים כאלו (כמו לדוגמה חלבון מחרקים או מפטריות) והשוואתם לחלבונים מהחי הנחשבים עדין ליותר טובים. יש לציין כי לרוב מדובר במחקרים אקוטיים – שמשמעותם צריכה חד פעמית של חלבון ובדיקה כיצד הוא משפיע על תהליכי בנייה בשרירים. הסיבה לכך שעושים מחקרים רק אקוטיים היא שלרוב יבחנו את תהליכי הבניה על ידי לקיחת ביופסיה של שריר (ניתוח שמוציא חתיכת שריר – נ.פ), ולכן זה לא יהיה אתי לחתוך באדם כל יום כדי לבדוק נושא זה בצורה כרונית (למשך מספר שבועות). לכן, לרוב מניסויים אלו ניתן ללמוד על מה עושה צריכת חד פעמית ולא האם זה יהיה רלוונטי לתקופה של צריכת אותו חלבון.

השנה התפרסם מאמר נוסף מהמעבדה של ואן לון בז'ונרל הבריטי לתזונה, שעשתה השוואה והפעם בין חלבון מהצומח שנחשב למאוד לא איכותי – חלבון החיטה. הוא עבר השוואה לחלבון איכותי מהחי – חלבון המי גבינה. ההיפותזה של החוקרים הייתה שמתן של 30 גר' חלבון מי גבינה ייתן תהליכי בניה טובים יותר מאשר 30 גר' חלבון חיטה, אבל שאם יתנו 15 גר' מכל אחד מהם – לא יהיה שוני בתהליכי הבניה ביחס לחלבון מי גבינה. 36 גברים מתאמנים בגילאים 18-35 עברו את התהליך (כדי שלא יהיו עם תנגודת אנבולית הקיימת בגילאים מאוחרים יותר – נ.פ). כדי ליצור אחידות הם נדרשו 3 ימים לא להתאמן, לא לצרוך אלכוהול וגם לעשות רישום של אכילה. בערב שלפני הבדיקה הם קיבלו ארוחה בהרכב זהה ונדרשו לצום לאחריה משעה 2200. בבדיקה נאספו בדיקות דם לפני ולאחר צריכת החלבון וכאמור גם ביופסיות מייד לאחר צריכת החלבון, לאחר 120 דקות ולאחר 300 דקות.

המפתיע הוא שלמרות שריכוז חומצות האמינו החיוניות בדם עלה יותר בחלבון המי גבינה ביחס לחלבון חיטה או לתערובת של חלבון מי גבינה עם חלבון חיטה, בסינתזת חלבון בשרירים לא היה שוני בין כל 3 התנאים. התוצאות נראות קצת כסותרות מחקר אחר שהראה פחות תהליכי בניה כאשר חלבון חיטה בכמות של 35 גר' נבדק מול חלבון הקזאין (חלבון אחר של החלב). התוצאות הסותרות הוסברו על ידי השוני באוכלוסייה הנבדקת, כי במחקר השני היו נבדקים מבוגרים יותר שכנראה הושפעו כבר מתנגדת אנבולית. יש לציין כי כאשר במחקרים אחרים ניתן חלבון יותר איכותי מהצומח כמו חלבון סויה גם, התקבלו תוצאות של תהליכי בנייה גבוהים בהשוואה לחלבונים מהחי. חשוב לקחת בחשבון שבמחקרים כאלו, כולל המחקר הנוכחי החלבון מהצומח היה חלבון מבודד ולא חלבון שנצרך במאכלים כמו סייטן. כמו כן, לא ניתן להסיק ממחקר כזה על אוכלוסיית הנשים!

לסיכום, הנושא ימשיך להיבדק וזאת על מנת למצוא האם איכות חלבון נמוכה בהכרח בעייתית בצריכת חלבון. כפי שניתן לראות במחקר הנוכחי אפשר להעלות את כמות החלבון בצורה כזאת שתעבור כנראה את סף החלבון הדרוש לתהליכי בניית חלבונים מיטבית השרירים (לרוב מדובר בסף הלאוצין – נ.פ) ולקבל תהליכי בניה זהים לחלבון איכותי מהחי באוכלוסייה שנחשבת לצעירה.

מתוך פאנל מומחים

על חלבון לספורטאים וספיגת חלבון:

מתוך הפודקסט באימון חוקר

על חלבון ושובע והאם הוא באמת עוזר לביצוע דיאטות?

מתוך הפודקסט באימון חוקר

על חלבון ומתאמנים, רוב מה שרציתם לדעת על הנושא:

כיצד נוצר מחדש הייפ סביב תוסף ה-BCAA לאחרונה?

לפני מספר חודשים יצא מחקר מסוג מטה אנליזה הבודק האם תיסוף ב-BCAA יכול להשפיע לטובה לאחר אימון בעת היווצרות נזק בשרירים. מצד שני, התפרסמה לאחרונה גם סקירה על הנושא בז'ורנל של החברה הבינלאומית לתזונת ספורט. 2 המאמרים נראים דיי סותרים אחד את השני ואת הנושא הזה אבחן בקצרה.

במטה אנליזה שפורסמה בז'ורנל לתזונה נמצא כי תיסוף על ידי BCAA לאחר ביצוע של אימון גרם לירידה משמעותית ב-CK (קראטין קינאז – העולה בספירת דם כאשר ישנה פגיעה בשריר – נ.פ.) גם במסגרת 24 שעות אחרי האימון וגם אחרי 24 שעות. תוצאות אלו במטה אנליזה לא נצפו בהקשר לכאבים בשרירים ולגבי אנזים נוסף שנבחן בה – לקטט דהידרוגנז. המשמעות היכולה להתפרש מהמחקר היא שיתכן ותיסוף ב-BCAA רלוונטי להתאוששות ולתהליכי בניה. אז למה בסקירה החדשה של ה-ISSN הם אינם ממליצים על כך?

דבר ראשון יש לקחת בחשבון למה BCAA הושוו במטה אנליזה. ההשוואה נעשתה לעומת קבוצת ביקורת שקיבלו פלסבו. למה הדבר חשוב? הסיבה היא כי במידה והיו משווים BCAA לצריכת חלבון עם ערך ביולוגי גבוה ובצורה מספקת  – התוצאות היו ככול הנראה זהות. למה? כי חלבון עם ערך ביולוגי גבוה יכיל בתוכו כבר BCAA בצורה מספקת. לכן, שאלתי במקרה זה – לא עדיף במקום לרכוש תוסף לצרוך חלבון?

דבר שני שיש לקחת בחשבון הוא חשיבותם של כל החומצות האמינו החיוניות (EAA) ולא רק BCAA. הסיבה לכך מופיעה בסקירה של ה-ISSN והיא שכל ה-EAA חיוניות לסינתזת חלבונים בשרירים ולא רק ה-BCAA. אם נתסף  רק BCAA שאר ה-EEA יגבילו את קצת הסינתזה. התוצאה תהיה תהליכי סנתזה פחות אפקטיביים, ולכן תיסוף הגיוני יותר יהיה צריכה של EAA ולא רק BCAA. גם במקרה הזה ניתן לקבל את כל ה-EAA על ידי צריכה של חלבון איכותי ולא צריכים ללכת לתוסף על מנת לעשות זאת.

אז מה ראינו? תוסף שיש עליו מחקרים שבהם נצפה כי יש לו יעילות כלשהי בהשוואה לפלסבו (לכן הוא עדין ברמת הוכחה של Possibly effective), אך בהשוואה ל-EAA או חלבון יכול להיות שביחס עלות תועלת 2 האחרונים כנראה עולים על הראשון.

 

חלבון ואירובי – היש קשר בין השניים?

לכתבה שלי על הנושא, שהתפרסמה לאחרונה לחצו כאן

לעדכונים נוספים לחצו כאן

האם הגודל כן קובע?

לא פעם ולא פעמיים אני נתקל באנשים הטוענים כי מי שמסת השריר שלו גדולה יותר צריך לצרוך יותר חלבון בפעם אחת מסביב לאימון. למה הכוונה שלהם? אם לאדם יש מסת שריר נכבדת הוא יצטרך כאשר הוא צורך את החלבון שלו לקחת יותר חלבון מאדם עם מסת שריר קטנה יותר. לדוגמה 30 גר' חלבון במנה אחת במקום 20 גר' על מנת לקבל סנתזת חלבון מרבית בשרירים. הדבר נצפה הרבה אצל מפתחי גוף שצורכים מנות חלבון בפעם אחת של 30 גר', 40 גר', 70 גר' ויותר מסביב לאימונים שלהם. למרות שמבחינת הגיון זה נשמע נכון, האם זה באמת נכון?

במחקר רנדומלי, כפול סמיות ומוצלב מהמעבדה של טיפטון מסוף יולי 2016 בדקו את הסברה האם אנשים עם מסת שריר גדולה יותר צריכים יותר חלבון על מנת לקבל סנתזה מרבית של חלבון בשרירים. על מנת לבדוק זאת הם לקחו 30 אנשים צעירים מאומנים, שעשו לפחות 2 אימוני התנגדות בשבוע למשך 6 חודשים. אותם אנשים חולקו ל-2 קבוצות. הקבוצה הראשונה בעלת 15 איש כללה אנשים שמסת הגוף הרזה שלהם (גוף ללא רקמת השומן, אך כן כולל שרירים, עצמות, גידים, מפרקים, דם כו' – נ.פ) הייתה פחות מ-65 ק"ג (רזים). לעומתם בקבוצה השנייה שכללה גם כן 15 משתתפים היו אנשים עם מסת גוף רזה מעל 70 ק"ג (גדולים). במהלך הניסוי נבדקה סנתזת חלבונים בשרירים (MPS) אחרי אימון התנגדות כלל גופני בשני מקרים. במקרה ראשון הם קיבלו מיד אחרי האימון 20 גר' חלבון מי גבינה ובמקרה השני 40 גר'. על מנת לבדוק את הדברים נעשו 3 ביופסיות בשרירים – מיד אחרי האימון, לאחר 3 שעות ולאחר 5 שעות. כמו כן, נלקחו בדיקות דם לפני האימון ובטווחים מרובים עד לזמן שאחרי 5 שעות ממנו.

התוצאות הראו 2 דברים עיקריים. דבר ראשון נצפה כי צריכה של 40 גר' חלבון הובילה ליותר MPS בשרירים של הנבדקים מאשר 20 גר'. התוצאה הזאת נוגדת את הממצאים של מור עם חלבון ביצה (2009) ולאחר מכן של ויטרד עם חלבון מי גבינה (2014) שהראו שלא אמור להיות שוני בין צריכת 20 ל-40 גר' של חלבון במנה אחת. ההסברים של החוקרים לשוני היו מגוונים. הם הסבירו שהם השתמשו בשיטות מדידה שונות. כמו כן, היה שוני בסוג האימון כאשר במחקר הנוכחי עשו אימון לכלל הגוף ואילו ב-2 המחקרים האחרים האימון נעשה רק לרגליים. אימון כלל גופני מוביל לטענתם לצורך בניוד של חומצות אמינו לכלל השרירים שפעלו באימון, ולכן זה דורש יותר חלבון. יתכן שמכיוון שהאימון היה כלל גופני ש-20 גר' חלבון לא היה מספיק לכלל השרירים בגוף. הם מציינים גם כי במחקרים האחרים היו 6 ו-12 משתתפים בהתאמה, ויתכן שגודל המדגם הגדול יותר במחקר זה משמעותי יותר כדי לקבל תוצאות המשקפות יותר את המצב של MPS. חשוב להבין כי במחקר הנוכחי היה כ-20% יותר MPS במנה של 40 גר' לעומת 20 גר' וזה פי 2 משני המחקרים הקודמים שהראו רק 10% הבדל שלא היה משמעותי סטטיסטית.

דבר שני שנצפה הוא כי הסינתזה לאחר צריכה של 20 גר' בנבדקים הרזים והגדולים הייתה זהה וכנ"ל לגבי צריכה של 40 גר' חלבון. המשמעות היא שאנשים הגדולים יותר מבחינת מסת השריר שלהם יכולים להפיק אותם תהליכי בנייה גם במנות קטנות ולא חייבים מנה גדולה מאוד – גודל מסת השריר כנראה לא קובע. מה שכן ישפיע על גודל מנה הוא כנראה טיב האימון וכמה קבוצות שרירים פעלו בו. הקונצנזוס היום מדבר על צריכה של 20-25 גר' של חלבון לאחר אימון התנגדות על מנת לקבל MPS מרבי. לפי ממצאי מחקר זה לא ברור בכלל האם זה נכון כאשר מדובר באימון התנגדות להרבה מאוד קבוצות שרירים

משמעיות פרקטיות מהמחקר – במידה ועושים אימון כלל גופי יתכן ויהיה צורך ביותר מ-20-25 גר' חלבון על מנת להפעיל סינתזה מלאה בשרירים. הדבר צריך להמשיך ולהיבדק כמובן לפני שאפשר יהיה להכניס זאת לקונצנזוס. כמו כן, אדם שפיזית גדול יותר ככול הנראה יכול להסתפק במנת חלבון הזהה בגודלה למנה אותה צורך אדם עם מסת שריר קטנה יותר. ככול הנראה שהגודל של האדם לא קובע, אך כמות השרירים הפועלים באימון כן.

לעדכונים נוספים לחצו כאן

דלי פחמימה או לא – חטיפי חלבון בבחינה

לאחרונה ישנם מספר חטיפי חלבון הנמכרים בשוק כדלי פחמימות או כמכילי פחמימות לא זמינות לעיכול (על שם המצאות של סיבים תזונתיים בתוכם – נ.פ). מצד אחד נשמע כמו מוצר מעולה למי שרוצה לחיות בדיאטה דלה יחסית בפחמימה ועשירה בחלבון, אך מצד שני האם הם באמת לא מכילים פחמימות? האם באמת אותם סיבים במוצר לא מתעכלים?

אחד המרכיבים העיקרים בבארים כאלו של חלבון הוא IMO – איזומלטו-אוליגוסכריד והוא יכול להגיע גם לכ-13-17 גר' במוצר. סיב זה משווק כסיב פרהביוטי בעל טעימות מתוקה. הסיב נחשב לטבעי כי ניתן לקבלו גם ברוטב סויה, מיסו ואפילו בדבש, אך הוא אינו טבעי מכיוון שמיוצר בתעשייה על ידי פירוק אנזימתי לסירופ. האם הוא לא מתעכל ולא מכיל קלוריות כמו שנטען לגביו, כאן ישנו סימן שאלה וכדי להבין זאת טוב יותר רצוי להבין קצת את הכימיה שלו.

IMO מתקבל מפירוק אנזימתי של עמילנים בעיקר מתירס או חיטה. עמילנים הם פחמימות מורכבות הבנויות ממולקולות של גלוקוז המחוברות ביניהן בקשר כימי מסוג אלפא 1,4. בעת עיכול שלהם אלפא עמילאז ברוק ולאחר מכן אלפא עמילאז מהלבלב מפרקים את הקשרים הללו ומתקבלים שרשראות קצרות יותר הנקראות אוליגוסכארידים המכילות 2-10 יחידות של גלוקוז. שילוב פעולתם של אלפא עמילאז עם אנזימים על הגבול המברשתי של המעי (דיסכארידזות) מוביל לפירוק סופי של העמילן במעי ולקבלת גלוקוז הנספג לתאיו. מלטוז הוא דו סוכר המורכב מ-2 יחידות של גלוקוז המחוברות בקשר מסוג אלפא 1,4. הוא מתקבל מפירוק עמילן. איזומלטוז הוא גם דו סוכר כמו מלטוז וגם בו יש 2 יחידות של גלוקוז, אך הקשר ביניהם הוא מסוג אלפא 1,6 ולא אלפא 1,4. קצב הפירוק של איזומלטוז במעי על ידי האנזים סוכראז-איזומלטאז הוא איטי יותר מפירוק המלטוז, ולפעמים הוא גם לא נעשה במלואו. איזומלטוז הוא אחד המרכיבים הבסיסיים של סיבי ה-IMO.

סירופ IMO המיותר בתעשייה מכיל תערובות של דו סוכרים ואוליגוסכארידים המכילים גם קשרי אלפא 1,6. הסירופים הללו מכילים גם קצת גלוקוז ומלטוז בתוכם. המשמעות היא שאין שם רק את הסיב איזומלטו-אוליגוסכריד, אלא ישנם בו עוד מרכיבים. משמעות נוספת היא שסירופ כזה יכיל קלוריות זמינות לעיכול וספיגה. עוד משמעות היא, שבגבול המברשתי של המעי ישנו אנזים (סוכראז-איזומלטאז) המסוגל לפרק קשר אלפא 1,6, ולכן הסיב יפורק גם אם מדובר בפירוק חלקי שלו. התוצאה תהיה קבלת גלוקוז שבסופו של דבר ייספג וייתן אנרגיה. הנושא אכן נבדק וישנם ניסויים שנעשו על הסירופ והראו עליה מתונה ברמות סוכר בדם לאחר 30 דקות מצריכה שלו. עליה זו הייתה מלווה כמובן גם בעליה ברמות הורמון האינסולין על מנת להוריד את רמות הסוכר בדם. בניסוי אחד נצפה גם שביחס למלטוז 83% מהאיזומלטוז הנמצא בסירופ התעכל, נספג ושומש על ידי הגוף בטווח של 8 שעות מצריכתו של הסירופ. אותו ניסוי נעשה גם בצריכת הסירופ לאחר פעילות גופנית ואז הספיגה, עיכול ושימוש בו ירדו ל-69%.

מה ניתן להבין מהממצאים בניסויים אלו? המשמעות היא שהסירופ המכיל את הסיבים מסוג IMO המשומש בחטיפי החלבון גם מתעכל, גם נספג וגם נותן אנרגיה. למרות שלא מדובר באותה אנרגיה שהייתה מתקבלת מפחמימה פשוטה (גלוקוז לדוגמה – נ.פ), עדין יש לתוספת זאת משמעות בעיקר כשמדובר בכמות אנרגטית של 2.7-3.3 קק"ל לכל גרם של הסיב. לכן, שימו לב, שיתכן והערך התזונתי של חטיף החלבון אותו אתם צורכים גבוה יותר ממה שרשום על העטיפה שלו. כמו כן, חטיפי החלבון שנצרכים מכילים אנרגיה שלא בהכרח תורמת לדיאטה דלה בפחמימות.

לעדכונים נוספים לחצו כאן